כמה קשה לחזור
לעבודה! הניתוק מהקטנה כאב אפילו ברמה הפיזית. קודם כל בגלל ההפחתה הדרמטית בהנקות
(יוצאת לעבודה- CUP D חוזרת הביתה CUP E
...) ואחר כך בגלל הגעגוע...
כל כך רציתי להישאר
יותר הפעם. בכל זאת, ילדה שלישית עם סבירות גדולה לאחרונה... אבל להיות אמא במשרה
מלאה, לצערי הרב, זו פריבילגיה שלא יכולתי להרשות לעצמי כלכלית. אז שינסתי מותניים,
חשקתי שיניים וחזרתי למסלול הריצה המטורף של החיים.
ביום הראשון מצאתי
את עצמי בכל הפסקה מסמסת ובודקת, מה קורה, איך היא אוכלת / ישנה / נושמת... ונשמע
שדווקא הולך לה לא רע בכלל. מלאכית קטנה שלי. אני משתדלת לא לחשוב עליה לאורך זמן
מתוך פחד שזה יגרום לחלב לזלוג דרך החזייה. מדהים איך שהטבע פועל במקרה הזה!! אני
רק נזכרת בה וכבר החזה מתחיל לדקור. כמו גברים עם "התרגשות" לא
מתוכננת... צריך לחשוב מיד על דברים אחרים. לא חייב להגזים עם תמונות מהשואה... אבל
לא לחשוב על השפתיים הקטנות והמתוקות שלה...
וכשחזרתי הביתה היא
היתה אחרי בקבוק מטרנה לראשונה, ולא ממש שקטה, עד שהקיאה עלי את נשמתה. מה שנקרא: "עזבת
אותי אצל מטפלת וגם נתת לי תחליף חלב, אני אראה לך מה זה..." (-;
אז תחליף חלב היא
לא ממש שותה ואני ממשיכה לתפקד כפרה חולבת במשרה חלקית... אבל לאט לאט האוכל הרגיל
נכנס לתפריט ואני משתחררת... ועכשיו אני...
אני חייבת לומר
שדווקא די נחמד לקום בבוקר, להתלבש יפה, לחזור קצת לעקבים... פתאום אני יותר זקופה
(סוף סוף חזייה נורמלית ולא חזיית הנקה...) מרגישה אפילו קצת יותר גבוהה וכמובן שנחמד להריח מבושם ולא משאריות פליטה.
אחרי שבוע שכחתי
כבר שהייתי בבית. כל כך מהר נשאבים בחזרה לשגרה המטורפת. מתעוררים לספרינט של 45
דקות מוטרפות של הלבשה, צחצוח, סירוק, הנקה וזה עוד כשבעלי המקסים מכין לכולנו את
הכריכים. הגוף עדיין מתקשה להסתגל ואני מוצאת את עצמי מתחרה עם הילדים מי ירדם
ראשון בסוף היום. ובקושי אני מצליחה לתת להם לנצח...
כך שהיום מתחלק ל-3
משמרות עיקריות: עבודה בבוקר – צוות הווי ובידור לילדים אחר הצהריים, בין לבין –
שירותי הסעות / קייטרינג / משק בית. ו-כן, מתוכננת לי משמרת שלישית שבה אני משקיעה
בעצמי ובבן זוגי. לצערי, זו המשמרת הקצרה ביותר ביום... (-;
נשמע קשה ומתיש, וזה אכן ככה לעיתים. אבל רוב הזמן,
כל מה שאומרים על ילד שלישי הוא נכון. תענוג צרוף!!! אז יאללה, תתחילו לעבוד על זה.
יותר נעים לקטר בצוותא... (-: 
