אמא יש רק אחת!

לאחרונה ניהלתי שיחה עם חברה על אמהות. היא בהתנהלות שלה אמא טוטלית. זה גרם לי לחשוב על איזה אמא אני. (רמז: ממש לא טוטלית...)

א.ד. ויניקוט טבע את הביטוי Good enough mother. אני חושבת שאני מתחברת לזה יותר מהכל. אני אמא שמנסה להיות טובה, הכי טובה שאני יכולה ברגע נתון. לפעמים אני יכולה יותר ולפעמים קצת פחות, ולפעמים בא לי להתפטר מהמקצוע...

יש אמהות שכל הזמן נראות רגועות. כל הזמן מחייכות ומדברות בשקט כזה. יש להן בתיק עוגיות גרנולה תוצרת בית וכשהן מזמינות חברים הן תמיד עושות אתם עבודות יצירה בגבס או משהו מושקע אחר שלא אכפת להן שמלכלך...
כשהן בגן שעשועים עם הילדים הן מלוות אותם לכל המתקנים בסבלנות ולא מבזבזות זמן על שיחות בטלות עם אמהות אחרות על הספסל.
כשהן מקריאות סיפור, הן לא מדלגות על אף מילה ומדגישות את הערכים החשובים שנלמדים.

ויש אותי. מדברת בשקט לפעמים, לפעמים בקול. לפעמים מתלהבת ממה שהם מספרים, לפעמים מקשיבה בחצי אוזן ולא תמיד עונה בהתאם להקשר...

אופה הרבה עוגיות ועוגות, אבל אין בהן גרנולה, אלא סוכר לבן (הו!!) אבל הם בדרך כלל שותפים באפייה ומתים על זה.

פעם עשיתי איתם עבודות בחימר, אבל בעיקר ציורים על דפי טיוטה ואם אפשר, תציירו לבד ותראו לי כשתסיימו... אבל אני תולה ציורים נבחרים על המקרר...
כשאנחנו בגן שעשועים אני מצהירה: אתם עולים רק על מתקנים שאתם יכולים לבד... ובכיף מקשקשת עם כמה אמהות... אבל לימדתי אותם לדחוף אחד את השני בנדנדה!
כשאני מקריאה להם סיפור, אני מודה, אני מדלגת לפעמים על חלק מהמשפטים (מעין סיכום האירועים האחרונים...) אבל אני עושה את קולות לכל הדמויות, כולל קולות של רקע ואווירה (אלופה בצחוק מרושע של מכשפה!)
נראה לי שהילדים גדלים לזה לא רע בכלל. הם לומדים שהחיים לא רק סביבם ושלאמא יש לפעמים צרכים / רצונות שלא קשורים בהם, והם לא פחות חשובים. (דרך אגב, גם לקשקש עם חברה זה צורך, וגם לבהות קצת בטלביזיה...)
הבן שלי אמר לי לא מזמן: "אמא, אני רוצה להגיד לך משהו שישמח אותך מאוד. אני כבר לא רוצה אמא אחרת (??!) , את האמא הכי טובה בעולם!" אז נראה לי שלמרות הכל, אני אמא טובה,
די טובה... (-;

לעבודה ולמלאכה...

כמה קשה לחזור לעבודה! הניתוק מהקטנה כאב אפילו ברמה הפיזית. קודם כל בגלל ההפחתה הדרמטית בהנקות (יוצאת לעבודה- CUP D חוזרת הביתה CUP E ...) ואחר כך בגלל הגעגוע...

כל כך רציתי להישאר יותר הפעם. בכל זאת, ילדה שלישית עם סבירות גדולה לאחרונה... אבל להיות אמא במשרה מלאה, לצערי הרב, זו פריבילגיה שלא יכולתי להרשות לעצמי כלכלית. אז שינסתי מותניים, חשקתי שיניים וחזרתי למסלול הריצה המטורף של החיים.

ביום הראשון מצאתי את עצמי בכל הפסקה מסמסת ובודקת, מה קורה, איך היא אוכלת / ישנה / נושמת... ונשמע שדווקא הולך לה לא רע בכלל. מלאכית קטנה שלי. אני משתדלת לא לחשוב עליה לאורך זמן מתוך פחד שזה יגרום לחלב לזלוג דרך החזייה. מדהים איך שהטבע פועל במקרה הזה!! אני רק נזכרת בה וכבר החזה מתחיל לדקור. כמו גברים עם "התרגשות" לא מתוכננת... צריך לחשוב מיד על דברים אחרים. לא חייב להגזים עם תמונות מהשואה... אבל לא לחשוב על השפתיים הקטנות והמתוקות שלה...

וכשחזרתי הביתה היא היתה אחרי בקבוק מטרנה לראשונה, ולא ממש שקטה, עד שהקיאה עלי את נשמתה. מה שנקרא: "עזבת אותי אצל מטפלת וגם נתת לי תחליף חלב, אני אראה לך מה זה..." (-; 

אז תחליף חלב היא לא ממש שותה ואני ממשיכה לתפקד כפרה חולבת במשרה חלקית... אבל לאט לאט האוכל הרגיל נכנס לתפריט ואני משתחררת... ועכשיו אני...  

אני חייבת לומר שדווקא די נחמד לקום בבוקר, להתלבש יפה, לחזור קצת לעקבים... פתאום אני יותר זקופה (סוף סוף חזייה נורמלית ולא חזיית הנקה...) מרגישה אפילו קצת יותר גבוהה וכמובן שנחמד להריח מבושם ולא משאריות פליטה.

אחרי שבוע שכחתי כבר שהייתי בבית. כל כך מהר נשאבים בחזרה לשגרה המטורפת. מתעוררים לספרינט של 45 דקות מוטרפות של הלבשה, צחצוח, סירוק, הנקה וזה עוד כשבעלי המקסים מכין לכולנו את הכריכים. הגוף עדיין מתקשה להסתגל ואני מוצאת את עצמי מתחרה עם הילדים מי ירדם ראשון בסוף היום. ובקושי אני מצליחה לתת להם לנצח... 

כך שהיום מתחלק ל-3 משמרות עיקריות: עבודה בבוקר – צוות הווי ובידור לילדים אחר הצהריים, בין לבין – שירותי הסעות / קייטרינג / משק בית. ו-כן, מתוכננת לי משמרת שלישית שבה אני משקיעה בעצמי ובבן זוגי. לצערי, זו המשמרת הקצרה ביותר ביום... (-;

נשמע קשה ומתיש, וזה אכן ככה לעיתים. אבל רוב הזמן, כל מה שאומרים על ילד שלישי הוא נכון. תענוג צרוף!!! אז יאללה, תתחילו לעבוד על זה. יותר נעים לקטר בצוותא... (-: 

הסבון בכה מאוד ...

אני נורא רוצה לחשוב על עצמי כעל אמא זורמת, מאפשרת, כזו שלא מתרגשת משטויות. ורוב הזמן אני חושבת שאני די כזאת. חוץ מדבר אחד. מסתבר שלא פשוט לי לראות את הילדים מתלכלכים. אני מעריצה את האמהות שיושבות ליד הילדים המטונפים מבוץ ומחייכות אליהם. המקום היחיד שבו אני מרגישה יחסית בנוח עם הבוץ הוא בחוף הים. וגם שם אני שולחת אותם מדי פעם לשטוף את עצמם בים, רק כדי להתרענן כמובן...

מכירים את התמונות האלה של הילדים כשהם קטנים ואוכלים וכל הפנים שלהם מרוחות באוכל והם מחייכים וזורחים מאושר? אז לי אין כאלה.

אני תמיד האכלתי עם כפית ביד אחת ומגבון ביד שנייה. לא בהגזמה. בכל זאת, מדי פעם הם מתעטשים והכל משפריץ, או בשלב שהם עוד לא שולטים בתנועות הידיים ומנסים לכוון לפה ויוצא לגבות... אני לא הסטניסטית, אבל משתדלת שיהיה נקי.

אז יצאנו לפיקניק ביום העצמאות. על האש עם כל החבר'ה. והילדים כל כך נהנו. כמובן שהילדים שלי לא מצאו עניין בבשר המשובח שהתחלף על הגריל. הם שיחקו עם הילדים והשתמשו בכל מה שנקרה בדרכם. מדהים איך ילדים יכולים לעשות מכל חתיכת ענף משחק לשעות. ואיכשהו בתוך כל זה אני קולטת שהם התחילו לשנות צבע. לפתע הם נראים קצת יותר שזופים...

מעבר קל של המגבון על הפנים מגלה ששכבת הצבע האקזוטית לא באה מהשמש... אז הייתי רוצה להגיד שלא התרגשתי יותר מדי... הייתי רוצה... לזכותי ייאמר שלא מנעתי מהם את המשך המשחק, אבל בתוכי קצת התחלחלתי.

כמובן שהבת שלי נהנית יותר כשרגליה היחפות נראות כמו רגליים של פועל שחור. או כשהציפורניים בידיים מזכירות יותר ציפורניים של מוסכניק. המצב מחמיר כשהיא מתחילה לבכות בגלל משהו וכל הדמעות יוצרות שבילים על הפנים המאובקות. אני מחבקת אותה ומנסה לנחם ולהתרכז במה שהיא מספרת שקרה, אבל לא מצליחה שלא לחשוב על השבילים על הפנים. היא מדברת איתי ואני קולטת שעוד שנייה האף מתחיל לנזול. אני נכנסת לכוננות מגבונים. אני מקשיבה לה ותוך כדי המבט שלי יורד מהעיניים שלה, אל האף, אל השבילים... אני מנסה להתרכז ולבסוף... לא יכולה. שולפת מגבון, ומנגבת לה את הדמעות. והפנים, והצוואר, והידיים, ו"בואי רגע תקנחי גם את האף לפני שאת ממשיכה לספר לי..."

לפעמים קל לי יותר כשאני מחליטה עם עצמי מראש, שהיום אני מאפשרת להם להתלכלך כמה שירצו. מלבישה אותם ב"בגדי עבודה" ויאללה...

אז אני עובדת על עצמי. מנסה לזרום אתם, לא לגרוע יותר מדי מההנאה שלהם ולא להיות קרצייה. לא תמיד זה עובד לי, אבל גם על מאמץ אני נותנת לעצמי כמה נקודות. (-:

יש לי חברה והיא מהממת...

הנושא הזה רגיש ואולי לא ממש פוליטיקלי קורקט. אבל מישהו צריך להגיד את זה...

מדי פעם הילדים שלי מתארחים אצל חברים מהגן. וכמובן, גם אני מארחת אצלי חברים שלהם. בדרך כלל זה נחמד והילדים מאוד נהנים. אבל לפעמים, במקרים של חברים מסוימים, אני מוצאת את עצמי עובדת בשבילם כל אחר הצהריים.
(זה במידה וההורים מבינים שזה לא Bed & Breakfast  ומגיעים לאסוף אותם בשעה סבירה...).

נתחיל בבנות. אפשר לחלק אותן לכמה טיפוסים: יש את הילדות הזורמות. אלה שמוצאות עניין בכל דבר, צוחקות, מסתדרות גם עם האחים הקטנים. בקיצור, ילדה שכיף לארח ושכשהיא נמצאת, הבת שלך מאושרת ואת כמעט לא מרגישה אותן. (רק שומעת, אבל צלילים של כיף שגורמים לך לחייך גם כשהבית עובר תוך דקות למצב של כאוס).

אבל, יש את הבנות האחרות. אלו שאת מזמינה כי הן חברות של הילדה, אבל את יודעת שבסיומו של אותו ערב את תיפלי שדודה על הספה, אחרי שכל אחה"צ תיזזת, מילצרת, ניקית, סידרת, בישלת, הפרדת, חיברת מחדש ובעיקר לא הפסקת להסתכל על השעון...

יש את זאת שחושבת שאני המלצרית האישית שלה ולא מפסיקה לבקש נשנושים...

יש את זאת שקופצת למטבח ברגע שהיא רואה אותי עומדת ליד השיש, מריירת ואומרת: "מה את מכינה?..."

יש את זאת שטעמה עוגיות שבדיוק הכנתי ואמרה בלי למצמץ- "איכס, זה דוחה". (נכון, קצת נשרפו לי. אבל מי בכלל הציע לך לטעום?!...)

זאת ששברה לי אודם חדש שבדיוק קניתי, כשהחליטה ששולחן האיפור שלי הוא המקום לשחק. וזאת שמרחה לק שלי על שולחן האוכל (רגע, זו אותה אחת...).

יש את הילדה שרוצה לראות טלביזיה מהרגע שהיא מגיעה. (הלו, הגעת כדי לשחק. אם את משעממת את הבת שלי ואני צריכה לשחק אתה, אז מה הטעם?...)

ויש את הילדה שעומדת מול כוורת מפוצצת במשחקים ואומרת: "אין במה לשחק פה..."

יש את זאת שמתלוננת כל הזמן שמשעמם לה ואני מרגישה מחויבות לשעשע אותה כדי שהבת שלי לא תרגיש לא נעים.

וכמובן, את זאת שתתחיל לקחת ריטלין בעוד שנתיים ובינתיים מסתובבת אצלי בבית כמו הוריקן...

יש את הילדה שיוצרת "מחנות" והבן שלי הוא האויב שלו צריך להציק...

ואת זאת שבוכה מכל דבר וכל הזמן צריך להרגיע אותה. היי, סצנות כאלה יש לי מספיק מהילדים שלי, אולי תרגיעי?...

ויש את הבנים.

במקרה שלהם, מספיק כדור אחד באמצע, או כמה דמויות של לוחמים ואני לא שומעת מהם כל אחה"צ...

השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו...

שלושה ילדים. מתישהו כשלא שמנו לב, הם הפכו לחבורה. כזו שהולכת תמיד יחד. והרבה פעמים זה תענוג, במיוחד כשרואים אותם משחקי יחד בכיף, ואז זה אושר שאי אפשר לתאר. אבל לפעמים, אני נורא רוצה להיות רק עם אחד מהם, בתשומת לב מלאה, אחד על אחד – בכיף.

אז החלטנו לייסד "שעת מלך" בבית. שעה שלמה, פעם בשבוע שבה אנחנו מקדישים תשומת לב בלעדית לאחד הילדים.  עושים אתו מה שהוא רק רוצה, איפה שהוא רוצה (בגבולות הסביר כמובן). פעם אני עם דנה, פעם בעלי, פעם עם אלון, ואלה – בינתיים זורמת עם מי שנשאר... נשמע פשוט, לא? אז זהו, שלא. מי היה מאמין שיהיה כל כך קשה למצוא שעתיים כאלה בשבוע לכל אחד מאתנו. הזוי!

אבל בין כל התמרונים שאנחנו עושים ממילא, בין העבודה, לגנים, לחוגים, למפגשים עם חברים (של הילדים כמובן, למי יש זמן להיפגש עם חברים מבוגרים באמצע השבוע?...) – זה כמעט בלתי אפשרי.

החיים הפכו למרוץ נגד הזמן. איכשהו, מהרגע שהם מגיעים הביתה אני כל הזמן במשא ומתן עם השעון. 4 שעות מתחילות מ-עכ-שיו! זמן משחק, קצת טלביזיה, אמבטיות, מתי מתחילים את ארוחת הערב? מתי כבר היא תסתיים? נספיק סיפור הלילה או שנסתפק ב"סיפורים לנימי" בערוץ הופ?...

ולאורך כל היום, כמתבקש, מלווה אותי בנאמנות תחושת האשמה. לא נעים לי מעצמי... אני באמת רוצה להקדיש להם יותר. אבל לפעמים יותר נוח פשוט לתת להם לשחק האחד עם השני... אני נזכרת במשפטים שאמא שלי היתה זורקת לנו מהסלון בילדותי: "אם אין דם אני לא מתערבת!". היום אני לגמרי מזדהה...

ובכלל מה עם שעה למלכה האמיתית של הבית הזה? ולא, 21 בערב זו לא שעה שבה אני יכולה באמת לעשות משהו עם עצמי. בא לי שעה ככה באמצע היום, אחר הצהריים, כשהילדים כבר לא במסגרות אבל אני לא אחראית להם. זו משמעות אמיתית של חופש!

צייר לי כבשה...

הבן שלי (כמעט בן 4) מגיע בדרך כלל מהגן עם ערימות ציורים. סגנון הציור שלו הוא, איך לומר, מופשט... 

אז למדתי לחכות בדרך כלל שהוא יסביר לי מה רואים בציור. ותמיד יש סיפור שעומד מאחורי משיכות המכחול ה... אקספרסיוניסטיות... כאן זה בית, ואלה כוכבים וכל מני כאלה.

אז היום הוא חוזר מהגן עם עוד אסופת ציורים מהעת החדשה... ואני מתבוננת ואומרת – "יפה, איזה צבעים יפים, ואיך הדבקת בדיוק על הקווים!" ממש כמו בקבוצת הורים של אדלר, שנה א'. לא מגזימה ולא ממציאה.
ואז מגיעים שני ציורים שבאמת קשה למצוא מה לומר עליהם. רק צבע אחד, אין מדבקות ואין קווים וכמה שהתאמצתי לא מצאתי את הסיפור. אבל בכל זאת, רציתי לעודד. אז אני מנסה בכוח – איזה יופי! ואת מי ציירת כאן? זו גם מערבולת?... 

והבן שלי מסתכל עלי במבט לא ברור ואומר: "לא, אמא. זה סתם קשקוש בָּלָבּוּש!..."

מזכיר לי סיפור קטן על בן שצייר את משפחתו וצבע את הכל בשחור. נלחצו ההורים: אולי הוא במצוקה, אולי הוא בדיכאון. לא התאפק האב ושאל: "למה ציירת את המשפחה בשחור?" השיב הבן: "כי זה הצבע היחיד שמצאתי... "

(-:

היא כל כך יפה זה צובט בלב שלך ...

היום בכניסה לגן של בתי, עמד פאפוס בן 6 והכריז בפני – אני מאוהב בדנה! ככה, בלי להתבלבל או להסמיק.

בבת אחת כל הסרט חלף במוחי. הקטנה שלי גדלה. כמעט בת 6. יכול להיות שזה כבר מתחיל? חלומות בהקיץ, שרבוטים על הדף, כתיבת השם שלה עם שם המשפחה שלו מליון פעם במחברת... המתנות לטלפון (עוד יש דבר כזה?), צ'אטים ליליים (ערה?), דייטים גרועים, או יותר גרוע - דייטים טובים ... עם משחקים, בלי משחקים. ניתוח אינסופי של כל מה שהוא אמר עם כל החברות... ספר החוקים (זוכרות?),אמא'לה!!!

היא עוד קטנה. עדיין תחת חסותי ויחסית תחת שליטתי. בהירת שיער ותכולת עיניים. אין ספק שתשבור כמה לבבות בעתיד. אבל יש סיכוי שגם את הלב שלה ישבור איזה נבל... כל זה חולף במוחי תוך כדי שהגברבר הקטן מתאר בפני כמה דנה יפה...

כשהגענו לאוטו שאלתי אותה בעדינות ובחשש – את יודעת ש-X אמר לי שהוא מאוהב בך? והיא עונה לי בביטול: אמא, הוא מאוהב בכל הבנות... רגע אחרי אנחת הרווחה שלי היא מוסיפה – אבל בי הוא מאוהב יותר מכולן. שאלתי אותה איך היא יודעת והיא ענתה שהוא אמר לה. הכי פשוט, ישיר, עדיין אין משחקים... המשכתי לשאול, מה זה אומר שהוא מאוהב בה? איך זה מתבטא? אז היא מסבירה לי שכל מה שהיא מבקשת ממנו בחצר הוא נותן לה! (יכול להיות שזה עובר בגנים?...(-;)

אני עוד מהססת מה ואיך להמשיך לשאול והיא כבר מפרטת מי מנשק את מי ואיפה. על הלחי או בפה. כבר אמרתי שהיא בגן חובה?!

מסתבר שזה מתחיל מוקדם משציפיתי. ועוד אין לי ממש עמדה מגובשת בנושאים האלה. מספיק שהותקלתי ביום המשפחה בשתי האמהות של אחד מילדי הגן... מסתבר, שלילדים לפעמים זה נראה הרבה יותר טבעי מאשר לנו. הם מקבלים את הכל כמציאות נתונה ולא עושים עניין. אין להם עוד מטען...

אז החלטתי גם אני לא לעשות עניין. שחזרתי קצת מתוך "יעל שומרת על גופה", ליתר ביטחון והשאר – כנראה שאצטרך פשוט לסמוך עליה. בתקווה שעדיין לא למדה ממני הכל....