אני נורא רוצה
לחשוב על עצמי כעל אמא זורמת, מאפשרת, כזו שלא מתרגשת משטויות. ורוב הזמן אני
חושבת שאני די כזאת. חוץ מדבר אחד. מסתבר שלא פשוט לי לראות את הילדים מתלכלכים. אני
מעריצה את האמהות שיושבות ליד הילדים המטונפים מבוץ ומחייכות אליהם. המקום היחיד
שבו אני מרגישה יחסית בנוח עם הבוץ הוא בחוף הים. וגם שם אני שולחת אותם מדי פעם
לשטוף את עצמם בים, רק כדי להתרענן כמובן...
מכירים את התמונות
האלה של הילדים כשהם קטנים ואוכלים וכל הפנים שלהם מרוחות באוכל והם מחייכים
וזורחים מאושר? אז לי אין כאלה.
אני תמיד האכלתי עם
כפית ביד אחת ומגבון ביד שנייה. לא בהגזמה. בכל זאת, מדי פעם הם מתעטשים והכל
משפריץ, או בשלב שהם עוד לא שולטים בתנועות הידיים ומנסים לכוון לפה ויוצא לגבות...
אני לא הסטניסטית, אבל משתדלת שיהיה נקי.
אז יצאנו לפיקניק
ביום העצמאות. על האש עם כל החבר'ה. והילדים כל כך נהנו. כמובן
שהילדים שלי לא מצאו עניין בבשר המשובח שהתחלף על הגריל. הם שיחקו עם הילדים והשתמשו
בכל מה שנקרה בדרכם. מדהים איך ילדים יכולים לעשות מכל חתיכת ענף משחק לשעות.
ואיכשהו בתוך כל זה אני קולטת שהם התחילו לשנות צבע. לפתע הם נראים קצת יותר
שזופים...
מעבר קל של המגבון על הפנים מגלה ששכבת הצבע האקזוטית לא באה מהשמש...
אז הייתי רוצה להגיד שלא התרגשתי יותר מדי... הייתי רוצה... לזכותי ייאמר שלא
מנעתי מהם את המשך המשחק, אבל בתוכי קצת התחלחלתי.
כמובן שהבת
שלי נהנית יותר כשרגליה היחפות נראות כמו רגליים של פועל שחור. או כשהציפורניים
בידיים מזכירות יותר ציפורניים של מוסכניק. המצב מחמיר כשהיא מתחילה לבכות בגלל
משהו וכל הדמעות יוצרות שבילים על הפנים המאובקות. אני מחבקת אותה ומנסה לנחם ולהתרכז
במה שהיא מספרת שקרה, אבל לא מצליחה שלא לחשוב על השבילים על הפנים. היא מדברת איתי ואני קולטת שעוד שנייה האף מתחיל לנזול. אני נכנסת לכוננות מגבונים. אני מקשיבה לה ותוך כדי המבט שלי יורד מהעיניים שלה, אל האף, אל השבילים... אני מנסה להתרכז ולבסוף... לא יכולה. שולפת מגבון, ומנגבת לה את הדמעות. והפנים, והצוואר, והידיים, ו"בואי רגע תקנחי גם את האף לפני שאת ממשיכה לספר לי..."
לפעמים קל לי יותר
כשאני מחליטה עם עצמי מראש, שהיום אני מאפשרת להם להתלכלך כמה שירצו. מלבישה אותם
ב"בגדי עבודה" ויאללה...
אז אני עובדת על
עצמי. מנסה לזרום אתם, לא לגרוע יותר מדי מההנאה שלהם ולא להיות קרצייה. לא תמיד
זה עובד לי, אבל גם על מאמץ אני נותנת לעצמי כמה נקודות. (-:
The most funniest girl/mum around
השבמחקמצחיקולה ידעתי שאת כזו אבל לא עד כדי כך אני קיצונית לכיוון השני שיתלכלך כמה שרוצה עד שאשלח אותו להרתחה.
השבמחקגם אני יודעת שאת כזו, אבל גם לא עד כדי כך... (-;
מחקכמו שאמרתי בפוסט - אני מקנאה ביכולת הזו כמו שלך. אבל זה גדול עלי...
טלי את כישרון כתיבה אמיתי! הצחיק אותי מאוד.
השבמחקתודה!!
מחקטלי, קראתי כבר את כולם. במקום שלי כעת זה בעיקר מצחיק אותי, אבל אחרי הראשון/נה מניחה שאחשוב אחרת . מחכה לפוסט הבא.
השבמחקטלי, אין אין על ההומור העצמי שלך!!! יש דברים שזה ממש את...
השבמחקשכחת לציין את השריטה לגבי הישיבה על שמיכות מסודרות על מיטה......
נשמתי כל מה שאני כותבת זה ממש אני. רק שיש דברים שהיו בי עוד לפני שהפכתי לאמא ויש דברים שמתפתחים עכשיו. טוב שיש לי למה לצפות. נקווה שלא רק לשריטות...
מחקחייבת לציין שנחשפתי לשריטה הזאת שלך לראשונה בפיקניק כשרצית לשטוף לדנה את הרגליים במי קרח (!!!) דקה לפני שהיא נכנסת לאוטו. מזל שנדב עצר אותך בזמן ולא זרם עם השטויות שלך... נעבוד על זה טלי, יהיה בסדר.
השבמחקלזכותי ייאמר שלא ידעתי שיש קרח במים...(-;
מחקמקסימה אחת, דווקא חשבתי שבילד השלישי זה עובר... שכבר אין כח וממילא ראינו כבר הכל, אין הפתעות! אבל כנראה שלא. אני דווקא לא לוקה בתסמונת, אבל לפעמים זורקת לפח בגד מלוכלך מדיי, פשוט לא רואה תקווה שאני יכולה להציל אותו ממה שעוללו לו :) אוהבת.
השבמחקטלי, הצחקת אותי בטירוף... ואוי, כמה שהתחברתי (:
השבמחקלא נעים לי, אבל אני שייכת לקבוצה השנייה, לא ממש מתרגשת מקצת שוקולד/קטשופ על הפנים, אפילו על הבגדים, פשוט חבל על האנרגיות הרי ממילא הם יתלכלכו שוב גם אחרי שמגבנו אותם, אז למה?! לומדים את זה כבר בילד השלישי, לא טלי!? אני למדתי לשחרר...אבל עם כל האדישות שלי בנושא, הגישה משתנה ברגע שהם מתקרבים לוילונות החדשים/לקירות, עם ידיים מאיימות...פה אני יוצאת למתקפה!!אין פשרות.
השבמחק