השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו...

שלושה ילדים. מתישהו כשלא שמנו לב, הם הפכו לחבורה. כזו שהולכת תמיד יחד. והרבה פעמים זה תענוג, במיוחד כשרואים אותם משחקי יחד בכיף, ואז זה אושר שאי אפשר לתאר. אבל לפעמים, אני נורא רוצה להיות רק עם אחד מהם, בתשומת לב מלאה, אחד על אחד – בכיף.

אז החלטנו לייסד "שעת מלך" בבית. שעה שלמה, פעם בשבוע שבה אנחנו מקדישים תשומת לב בלעדית לאחד הילדים.  עושים אתו מה שהוא רק רוצה, איפה שהוא רוצה (בגבולות הסביר כמובן). פעם אני עם דנה, פעם בעלי, פעם עם אלון, ואלה – בינתיים זורמת עם מי שנשאר... נשמע פשוט, לא? אז זהו, שלא. מי היה מאמין שיהיה כל כך קשה למצוא שעתיים כאלה בשבוע לכל אחד מאתנו. הזוי!

אבל בין כל התמרונים שאנחנו עושים ממילא, בין העבודה, לגנים, לחוגים, למפגשים עם חברים (של הילדים כמובן, למי יש זמן להיפגש עם חברים מבוגרים באמצע השבוע?...) – זה כמעט בלתי אפשרי.

החיים הפכו למרוץ נגד הזמן. איכשהו, מהרגע שהם מגיעים הביתה אני כל הזמן במשא ומתן עם השעון. 4 שעות מתחילות מ-עכ-שיו! זמן משחק, קצת טלביזיה, אמבטיות, מתי מתחילים את ארוחת הערב? מתי כבר היא תסתיים? נספיק סיפור הלילה או שנסתפק ב"סיפורים לנימי" בערוץ הופ?...

ולאורך כל היום, כמתבקש, מלווה אותי בנאמנות תחושת האשמה. לא נעים לי מעצמי... אני באמת רוצה להקדיש להם יותר. אבל לפעמים יותר נוח פשוט לתת להם לשחק האחד עם השני... אני נזכרת במשפטים שאמא שלי היתה זורקת לנו מהסלון בילדותי: "אם אין דם אני לא מתערבת!". היום אני לגמרי מזדהה...

ובכלל מה עם שעה למלכה האמיתית של הבית הזה? ולא, 21 בערב זו לא שעה שבה אני יכולה באמת לעשות משהו עם עצמי. בא לי שעה ככה באמצע היום, אחר הצהריים, כשהילדים כבר לא במסגרות אבל אני לא אחראית להם. זו משמעות אמיתית של חופש!