יש לי חברה והיא מהממת...

הנושא הזה רגיש ואולי לא ממש פוליטיקלי קורקט. אבל מישהו צריך להגיד את זה...

מדי פעם הילדים שלי מתארחים אצל חברים מהגן. וכמובן, גם אני מארחת אצלי חברים שלהם. בדרך כלל זה נחמד והילדים מאוד נהנים. אבל לפעמים, במקרים של חברים מסוימים, אני מוצאת את עצמי עובדת בשבילם כל אחר הצהריים.
(זה במידה וההורים מבינים שזה לא Bed & Breakfast  ומגיעים לאסוף אותם בשעה סבירה...).

נתחיל בבנות. אפשר לחלק אותן לכמה טיפוסים: יש את הילדות הזורמות. אלה שמוצאות עניין בכל דבר, צוחקות, מסתדרות גם עם האחים הקטנים. בקיצור, ילדה שכיף לארח ושכשהיא נמצאת, הבת שלך מאושרת ואת כמעט לא מרגישה אותן. (רק שומעת, אבל צלילים של כיף שגורמים לך לחייך גם כשהבית עובר תוך דקות למצב של כאוס).

אבל, יש את הבנות האחרות. אלו שאת מזמינה כי הן חברות של הילדה, אבל את יודעת שבסיומו של אותו ערב את תיפלי שדודה על הספה, אחרי שכל אחה"צ תיזזת, מילצרת, ניקית, סידרת, בישלת, הפרדת, חיברת מחדש ובעיקר לא הפסקת להסתכל על השעון...

יש את זאת שחושבת שאני המלצרית האישית שלה ולא מפסיקה לבקש נשנושים...

יש את זאת שקופצת למטבח ברגע שהיא רואה אותי עומדת ליד השיש, מריירת ואומרת: "מה את מכינה?..."

יש את זאת שטעמה עוגיות שבדיוק הכנתי ואמרה בלי למצמץ- "איכס, זה דוחה". (נכון, קצת נשרפו לי. אבל מי בכלל הציע לך לטעום?!...)

זאת ששברה לי אודם חדש שבדיוק קניתי, כשהחליטה ששולחן האיפור שלי הוא המקום לשחק. וזאת שמרחה לק שלי על שולחן האוכל (רגע, זו אותה אחת...).

יש את הילדה שרוצה לראות טלביזיה מהרגע שהיא מגיעה. (הלו, הגעת כדי לשחק. אם את משעממת את הבת שלי ואני צריכה לשחק אתה, אז מה הטעם?...)

ויש את הילדה שעומדת מול כוורת מפוצצת במשחקים ואומרת: "אין במה לשחק פה..."

יש את זאת שמתלוננת כל הזמן שמשעמם לה ואני מרגישה מחויבות לשעשע אותה כדי שהבת שלי לא תרגיש לא נעים.

וכמובן, את זאת שתתחיל לקחת ריטלין בעוד שנתיים ובינתיים מסתובבת אצלי בבית כמו הוריקן...

יש את הילדה שיוצרת "מחנות" והבן שלי הוא האויב שלו צריך להציק...

ואת זאת שבוכה מכל דבר וכל הזמן צריך להרגיע אותה. היי, סצנות כאלה יש לי מספיק מהילדים שלי, אולי תרגיעי?...

ויש את הבנים.

במקרה שלהם, מספיק כדור אחד באמצע, או כמה דמויות של לוחמים ואני לא שומעת מהם כל אחה"צ...