היום לקחתי את הקטנה לחיסון. כבר בכניסה הלב מתחיל לפעום ורגשות האשם מתעצמים עוד לפני שהתחלנו. כשהיא מסתכלת אלי בחיוך כובש בזמן השקילה, נותנת אמון ומרגישה בטוחה. ואז... הדקירה!!! אין לתאר את המבט בעיניה במה שנראה לא אחר ממשקף תחושה של בגידה! כאילו היא אומרת - איך עשית לי את זה? איך לא הכנת אותי? למה נתת שיכאיבו לי כל כך?... הצרחה בעקבות הדקירה ארוכה ואני מחכה כבר לבכי שייצא. הציצי כבר בהיכון לשליפה מהירה כדי להרגיע עד שמגיעה היניקה ואז, לאט לאט היא נרגעת, מסדירה את הנשימה וזהו.
האמת, זה נשמע נורא, אבל בתכל'ס זה נגמר די מהר. רק אצלנו הזיכרון ממשיך להזין את רגשות האשם הקיימים ממילא.
עוד חודשיים של שקט, עד למנה הבאה...
כ"כ מסכימה עם התחושה שאני בוגדת בילד/ה שלי כשזה קורה.
השבמחקתמיד השתדלתי לדבר אליהם, גם כשהיו ממש תינוקות, להסביר מה הולך לקרות ולבקש סליחה לפני. פשוט בשביל המצפון שלי....
עם אמיר היה לי קטע מצחיק, קטע של "בנים": בדיוק היה איזה מישהו שהתקין מדף וקדח בחדר אצל האחות, אז הוא היה כ"כ מהופנט מהעניין שהוא לא שם לב בכלל שכבר עשו לו את החיסונים - רק בן יכול להתלהב ככה ממקדחה :)
רעיון מעולה! אז מה המקבילה הנשית לבוב הבנאי?...
השבמחק