לילה... לילה לא שקט...

מכירות את הלילות האלה שלא נגמרים? לילות בהם השעון בקושי זז, השינה טרופה ומטריפה, ואנחנו מתהלכים כמו סהרוריים מהמיטה לחדר של הילד. (זה במצב טוב שהילד עוד איכשהו חזר למיטה...)
כאלו היו שני הלילות האחרונים שלי...אבל הפעם שני הילדים חולים. אז צריך להתחלק וכל אחד מתמודד לבד עם הקושי. בעלי קם לבן הגדול ואני מתפקדת כמשאבת חלב צמודה לפה של הקטנה. הגב כבר נתפס ואני רק מחליפה צדדים. כדי לא לכסות לה את הראש חלילה, אני מתכסה רק עד המותן. והציצי גם ככה בחוץ וקררררר. הפטמה זה הדבר היחיד שמרגיע אותה ואני כבר מקבלת "גירודים" בגוף מרוב שזה כבר מעצבן... אבל נושמים עמוק, בייחוד כשרואים שהיא בקושי נושמת... והאמת היא שהיא ממש חמודה ותכף יגיע הבוקר... לא, רק 3:00. וכך נגמר לו הרגע האחרון של האופטימיות... ואני הכי נשמעת כמו אמא שלי כשאני אומרת לעצמי - שרק יהיו לי בריאים...