אתמול הייתי במיון ילדים עם הקטנה. המקום הכי נורא להיות בו. והכי
מעייף.
ישיבה של שעות בחדר ההמתנה. כבר קראתי את כל המודעות על הקירות עשרות
פעמים. "אסור לעשן", "נא לנגב את משטח ההחתלה במגבונים לחים לפני
השימוש". אני כבר יודעת את שמות כל התורמים וכל אלה שאושפזו בעבר ורק רוצים
להודות לצוות המדהים.
מעל דלפק הקבלה תלויות מודעות שמהללות את לאה המדהימה שכל כך
עזרה ותמכה. ובמשמרת שלי יושבת אחת זעופה, שלפני רגע צעקה על מישהו בטלפון שהוא
מטריד אותה והטלפון שלו ידוע למשטרה... איפה לאההההה?!...
הקטנטונת מתנהגת למופת.
גם הבכי שלה שקט. אין לה הרבה כוח לבכות. מסתבר שדלקת אוזניים עושה את זה
לתינוקות...
בחדר ההמתנה כולם מסתכלים אחד על השני במבטים דו משמעיים. מצד אחד מלא
אמפתיה. כן, כן, אנחנו באותו מצב. לא קל, אני יודעת... מצד שני – מבט חשדני! אולי
לכם יש משהו יותר גרוע. ובכלל,מתחיל להיות כאן קצת צפוף ואולי כדאי שאחכה בחדר
ההנקה. אבא "חצוף" תפס את המקום לפני. אבל כששמתי עלי את סינר ההנקה הוא
הבין את הרמז ויצא לחכות בחוץ.
במלחמה בחיידקים, כמו במלחמה... כל האמצעים
כשרים... בריאות לכולם!
טלוש !
השבמחקמברכת אותך כאן באופן רשמי על הבלוג.
כל הכבוד על היוזמה.
הרבה בריאות לאלה המתוקה!!
נשיקות
נועה
מדהים, זה בדיוק החוויות שעברתי עם כל ילדי בכל ביקור בבית החולים.
השבמחקאני אוסיף ואומר שאכן אם כבר הגעת למיון תעשי הכל כדי לצאת משם מוקדם ככל האפשר, גם אם זה כולל אמצעים לא כשרים.....
ולמרות כל זה, תודי שבהמתנה את חושבת על דבר אחד: "רק שזה יעבור עד יום חמישי...לא בא לי מצפון יתר באילת..." :-)
השבמחקהמון בריאות לאלה המתוקה, שתצאו משם במהרה!!!
That is the best story! well done!!I know exactly what you went through!!
השבמחק