חזרתי מחופשה באילת. לבד. בלי ילדים ובעל. רק חברה טובה - ואני. חלומי! ובבית הסתדרו מצוין. נתנו לי שקט בכיף ובלי רגשות אשם. משמח, לא? ובכל זאת...
זה לא שבאמת רציתי שהם יהיו עצובים ויהיה להם לא נעים. אבל בלב קצת רציתי שלא יוכלו בלעדיי... דמיינתי פגישה מרגשת בה הם נופלים על צווארי עם דמעות של שמחה ואנחת רווחה. הסדר שב על כנו - אמא שבה הביתה!
מסתבר שאפשר בלעדיי... אומנם התאמת הבגדים היתה קצת בעייתית, והקוקו לא ממש מתוח. שעת השינה נדחתה ולא הכל ממש במקום. אבל כולם בריאים ושמחים. אז מה אני רוצה?
בכל פעם שבעלי (המפרגן והמדהים!!!) אמר: הכל בסדר. תהני, תתנתקי! בעצם רציתי שהוא יגיד: אנחנו בסדר אבל מתגעגעים... כי מה מצוין כל כך בלעדי?...
כי נכון שנהניתי. יצאתי, רקדתי, נחתי. אבל כל הזמן חשבתי עליהם. בלי רגשות אשם אבל בגעגוע... כשהגיע זמן האכילה של הקטנה, חשתי כאב בחזה. ולקראת 19 בערב חשבתי על הבן שלי שבטח מחפש עם מי להתכרבל קצת לפני השינה. ועל הבת הגדולה שלי חשבתי שבטח נאלצה קצת לוותר כדי לעזור.
כנראה שאפשר להוציא את אמא מהבית אבל אי אפשר להוציא את הבית מאמא...
יש משהו נעים בהיזדקקות לך. משהו שגורם לי להרגיש מיוחדת. ביומיום זה לפעמים מתיש. כמה רגעים ביום, בכל יום, מייחלים בסתר להיעלם. להפסיק להיות אמא של... אשתו של... הבת של... עם כל הציפיות והדרישות ולחזור לרגע להיות רק אני. אבל רק לכמה רגעים. ואז, לעטוף את עצמי שוב בחום הנעים של האהבה הזו, ההזדקקות הזו. ולהרגיש הכי שייכת, הכי בבית.
זה לא שבאמת רציתי שהם יהיו עצובים ויהיה להם לא נעים. אבל בלב קצת רציתי שלא יוכלו בלעדיי... דמיינתי פגישה מרגשת בה הם נופלים על צווארי עם דמעות של שמחה ואנחת רווחה. הסדר שב על כנו - אמא שבה הביתה!
מסתבר שאפשר בלעדיי... אומנם התאמת הבגדים היתה קצת בעייתית, והקוקו לא ממש מתוח. שעת השינה נדחתה ולא הכל ממש במקום. אבל כולם בריאים ושמחים. אז מה אני רוצה?
בכל פעם שבעלי (המפרגן והמדהים!!!) אמר: הכל בסדר. תהני, תתנתקי! בעצם רציתי שהוא יגיד: אנחנו בסדר אבל מתגעגעים... כי מה מצוין כל כך בלעדי?...
כי נכון שנהניתי. יצאתי, רקדתי, נחתי. אבל כל הזמן חשבתי עליהם. בלי רגשות אשם אבל בגעגוע... כשהגיע זמן האכילה של הקטנה, חשתי כאב בחזה. ולקראת 19 בערב חשבתי על הבן שלי שבטח מחפש עם מי להתכרבל קצת לפני השינה. ועל הבת הגדולה שלי חשבתי שבטח נאלצה קצת לוותר כדי לעזור.
כנראה שאפשר להוציא את אמא מהבית אבל אי אפשר להוציא את הבית מאמא...
יש משהו נעים בהיזדקקות לך. משהו שגורם לי להרגיש מיוחדת. ביומיום זה לפעמים מתיש. כמה רגעים ביום, בכל יום, מייחלים בסתר להיעלם. להפסיק להיות אמא של... אשתו של... הבת של... עם כל הציפיות והדרישות ולחזור לרגע להיות רק אני. אבל רק לכמה רגעים. ואז, לעטוף את עצמי שוב בחום הנעים של האהבה הזו, ההזדקקות הזו. ולהרגיש הכי שייכת, הכי בבית.
מסכימה עם כל מילה!!
השבמחקאני שומעת את מה שאת אומרת, וזה נשמע לי כמו: "אוי אויי אויי...היה לי קשה לנסוע לאילת, קשה עם המסאז'ים, הבילויים, השופינג, השקט, הבטן-גב, האוכל..." ממש ליבי, ליבי.
השבמחקאבל הקרדיט מגיע לנדב, על הפרגון, החיזוקים ובליעת האגו הגברי למשך יומיים וחצי. קבל ח.ח וזרוק מילה לשלומי...
ככה את פותחת איתי חזית?... (-;
מחקהאמת היא שבשנייה שחזרתי נחתתי לתוך כזה התקף זעם של אלון, שבפעם הבאה, אני באמת אנסה להתנתק יותר...
אני הגעתי לשלב שהייתי כל כך צריכה התנתקות שהרגשתי שהיה קצר מידי...... אבל בהחלט תמיד יש דאגה ומחשבה לילדים אבל טלי אני מבטיחה לך שבפעמים הבאות(מקווה שיהיו כמה...) זה יכאב פחות :)
השבמחקמרגש כל כך ונכון!
השבמחקאתי, פעם הבאה אני מצטרפת, שלא תתבלבלו!!
השבמחקהתקף זעם, מצפון, רגשות אשם, דאגות...הרי בסוף הכל עובר, חוץ מזה ילדים הם סתגלנים, לא?! :-)
נבנה על זה שהזיכרון שלהם יטשטש עם השנים... (-;
מחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקמקסימה אחת,
השבמחקשמחה שנפשת ומילאת מטענים.
לפני שבוע הוזמנתי ע"י חברה לסוויטה באילת- חינם, מלון חמישה כוכבים סופ"ש בנות והתחלתי לפתח חולי- מעניין אם זה קשור לקושי לעזוב אותם....
אוהבת קארין
בפעם האחרונה שלקחתי לעצמי לילה לבד עם חברות בצימר הגעתי להחלטה טרום היציאה שאם אני מתכוונת לדאוג ולחשוב על הבית כל הזמן אש עדיף פשוט לא לצאת, אבל אם יוצאים אז מתנתקים ונהנים - וזה בהחלט אפשרי!!!
השבמחקאיך אומר בעלי: "הכל בראש".... והוא צודק
המשאית עם המדליות לא בדרך לאף אחת מאתנו. אז לפחות שנהנה תוך כדי. אמא טובה היא אמא שטוב לה!!!
מחק