והילד הזה הוא שלי!!!

בכל פעם שאני מגיעה לשיחת משוב עם הגננת של אחד מילדיי, משהו משתלט עלי במהלך השיחה ואני כאילו נכנסת אתה לתחרות. לא מצליחה לסתום לרגע.

היא מתחילה להגיד משהו טוב – אני מתחילה לספר דוגמאות מהבית. היא אומרת: הוא עובד יפה, אני מיד מספרת על החוברות שהוא עושה בבית. היא אומרת: הוא משחק יפה עם חברים. אני מיד מספרת על חבר שהזמנתי בשבילו מהגן. וזה עוד כלום.

אם היא מתחילה לומר משהו קצת פחות טוב, אני מיד נכנסת לכוננות על. נלחמת בדחף שלי להגן עליו ולגונן עליו. היא אומרת: הוא לפעמים זועף ובוכה. אני מספרת על איך הוא רגיש לאחותו. היא מספרת שקצת קשה לו לאחוז עיפרון ואני מיד מספרת על איזה יפה הוא בונה מגדלים. היא אומרת שהוא לא כל כך משתתף במפגש ואני מספרת איך הוא משחזר את כל הסיפור שסיפרה בגן, כל כך יפה כשהוא חוזר הביתה!

לאורך כל השיחה, קול קטן בתוכי מנסה להשתיק אותי. הלו, תרגעי... זה לא נגדך, זה בשבילו. כנראה שאיכשהו, במקום עמוק בתוכנו יש תחושה כזו שההתנהגות של הילד מעידה על כישורי ההורות שלנו, על הערכים שלנו, על ההצלחות והכישלונות שלנו. ולא תמיד קל להתמודד מול זה.

הרי אני יודעת בדיוק מי זה הילד שלי – המקסים, הכובש, המדהים, המצחיק, הרגיש, החכם המופלא!!! אבל גם הבכיין, הקטרן... אבל רק לי מותר לומר זאת בקול...

זה כמו שלי מותר להגיד כמה אמא שלי מעצבנת, אבל לבעלי אסור להסכים איתי, כי זו אמא שלי... או כמו שאני יכולה להגיד לבעלי שנראה לי שהשמנתי, אבל הוא חייב לומר – מה פתאום, את נראית מצוין.  

אז ברור שצריך להיות מודעים ורגישים, אבל לפעמים, מותר ליהנות מהכיף שבהכחשה / הדחקה...